פענוח

閉じた瞼の裏　誰かの記録が滲む 断片的な声が　夜の底で囁く 光の粒が指をすり抜けて 残るのは　名もなき痛みだけ 曖昧な真実が　微笑みながら逃げていく 触れた瞬間　形を変えていく 消えかけた夢の中で 解明できない鼓動が鳴る 答えを求めるほどに 世界が音を立てて壊れていく 鏡の奥に映る影が 私を見つめて笑う 誰の記憶が誰のものか もう区別さえ曖昧なまま 「ここは現実？」と問いかけても 返るのは歪んだ残響だけ 零れ落ちた言葉の欠片 拾い集めても繋がらない 意味を失ったままの真実 それでも探し続けている 閉じ込められた光の部屋で 名前を呼ぶ声がする それが私自身だと気づいたとき 全ての謎が溶けていく 消えかけた夢の中で 解明できない愛を知る 嘘と真実の境界線が 静かにひとつに溶けていく 最後のノイズが消える頃、 誰も知らない朝が訪れる。

מאחורי עפעפיי העצומים, רשומות של מישהו אחר מחלחלות קולות מקוטעים לוחשים בתחתית הלילה חלקיקי אור חומקים מבעד לאצבעותיי וכל שנותר הוא רק כאב חסר שם אמת מעורפלת חומקת לה בחיוך ברגע שאני נוגעת בה, היא משנה את צורתה בתוך חלום ההולך ודוהה פועם קצב שאיני יכולה לפענח ככל שאני מחפשת את התשובה כך העולם מתרסק ברעש הצל המשתקף מעומק המראה נועץ בי מבט וצוחק הזיכרון של מי שייך למי אפילו ההבחנה כבר נותרה מעורפלת גם כשאני שואלת, "האם זו המציאות?" כל שחוזר הוא רק הד מעוות רסיסי מילים שזלגו ונפלו אני אוספת אותם אך הם אינם מתחברים אמת שאיבדה את משמעותה ובכל זאת אני ממשיכה לחפש אותה בחדר אור סגור ומסוגר נשמע קול הקורא בשמי כשהבנתי שזו אני בעצמי כל התעלומות מתמוססות בתוך חלום ההולך ודוהה אני מגלה אהבה שאיני יכולה לפענח קו הגבול בין שקר לאמת מתמוסס בחרש לכדי אחד כאשר הרעש האחרון דועך, בוקר שאיש אינו מכיר מפציע.