אדוות רוח במתחם הקדוש

鳥居の影が　夕凪に溶けて 砂に走る　風紋が揺れる 胸にしまった　願いの欠片 鈴の一音が　先に祈る 踏み入れたのは　ただの森じゃない 呼吸の奥へ　続く道 名前のない痛みさえ ここなら　ほどける 神域の風紋　ひとつ　ひとつ わたしの迷いを　描き替えて 消えそうな声を　もう一度呼ぶ 祈りは遠くへ　逃げない 濡れた石畳　月影の糸 足音だけが　罪を数える 強さの仮面　置き去りにして 素顔のまま　立ち向かう 折れた羽根でも　風は運ぶ 答えの形は　まだ知らなくていい ただ守りたいものを 胸に灯せ 神域の風紋　ひとつ　ひとつ 涙の跡さえ　道に変えて 怖いままでも　進めるのなら 夜明けは必ず　返事をする …返事をする 胸の奥で　鐘が鳴った 逃げる自分も　抱きしめた 境界線の向こう側で わたしは　わたしを赦す 神域の風紋　ひとつ　ひとつ この手の誓いを　風に刻む たとえ暗闇が　牙をむいても 祈りは剣にも　盾にもなる 神域の風紋　ひとつ　ひとつ 未来の扉を　叩き起こせ

צל שער הטוריאי נמס אל תוך דממת הערב אדוות רוח רצות ורועדות על החול רסיס של משאלה ששמרתי חבוי בחזי צליל פעמון בודד מתפלל לפניי היער אליו צעדתי אינו יער רגיל זהו נתיב המוביל אל מעמקי הנשימה אפילו כאב חסר שם כאן, הוא נפרם אדוות רוח של המרחב המקודש, אחת ועוד אחת משרטטות מחדש את הספקות שלי אני קוראת שוב לקול שכמעט ונמוג התפילה לא תברח הרחק מכאן אבני ריצוף רטובות, חוטי צלליות ירח רק פסיעותיי סופרות את חטאיי אני מותירה מאחור את מסכת החוזק ומתייצבת להתמודד בפנים חשופות גם עם כנפיים שבורות, הרוח תישא אותי אינני צריכה עדיין לדעת את צורת התשובה רק את הדבר שעליו אני רוצה להגן אדליק כאור בתוך חזי אדוות רוח של המרחב המקודש, אחת ועוד אחת הופכות אפילו שבילי דמעות לדרך אם אוכל להמשיך לצעוד גם כשאני מפוחדת השחר בוודאי יענה ...בוודאי יענה עמוק בתוך חזי, צלצל פעמון חיבקתי גם את החלק שבי שרצה לברוח מעבר לקו הגבול אני סולחת לעצמי אדוות רוח של המרחב המקודש, אחת ועוד אחת אני חורטת ברוח את השבועה שבידיי גם אם החשכה תחשוף בפניי את ניביה התפילה תהפוך גם לחרב וגם למגן אדוות רוח של המרחב המקודש, אחת ועוד אחת הלמי על דלת העתיד עד שתתעורר